תקציר:

תלות באלכוהול (Dependence) וצריכת אלכוהול מופרזת (Abuse) או שימוש מזיק באלכוהול, גורמים לתחלואה ותמותה משמעותיות. קיים קשר בין הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול ובין מצבים דיכאוניים, חרדה קשה, אינסומניה, אובדנות ושימוש בסמים. צריכת אלכוהול מופרזת לאורך זמן מובילה להופעה מוקדמת של מחלת לב, שבץ, ממאירויות ושחמת כבד. שתייה מופרזת עלולה לגרום גם לאמנזיה אנטרוגרדית קלה, חסרים קוגניטיביים זמניים, הפרעות שינה ונוירופתיה פריפרית; וכן עשויה לגרום לבעיות במערכת העיכול; ירידה בצפיפות העצם וייצור תאי דם; אלכוהול עלול לגרום לתסמונת אלכוהול עוברית. הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול מסבכות את ההערכה והטיפול במצבים רפואיים ופסיכיאטריים אחרים.

הקריטריונים המקובלים להגדרת תלות באלכוהול (ההפרעה החמורה יותר) יכולים לשמש לאבחנה מהימנה של חולים בהם צריכת אלכוהול גורמת לבעיות פיזיולוגיות מג'וריות ופגיעה ממושכת באיכות החיים ויכולת התפקוד. על רופאים מוטלת האחריות לערוך בדיקות סקר שגרתיות לזיהוי הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול, באמצעות ראיונות קליניים, שאלונים ו/או בדיקות דם. הסיכון להפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול תלוי בגורמים סביבתיים ובגורמים גנטיים. גנים ספציפיים אחראים לסיכון הנ"ל, כולל גנים לאנזימים האחראים למטבוליזם של אלכוהול, כמו Alcohol Dehydrogenase ו-Aldehyde Dehydrogenase; אלו הקשורים בהעדר-עכבות; וגנים האחראיים לסף רגישות נמוך לאלכוהול. הטיפול כולל ראיונות מוטיבציה, במטרה לסייע לחולים להעריך את מצבם, התערבויות קצרות, לעידוד גישות בריאות יותר, סילוק רעלים (דה-טוקסיפיקציה), לתסמיני גמילה, טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים, למניעת הישנויות, ושימוש מושכל בתרופות, להפחתת הכמיהה (Craving) ומניעת הישנות.

מבוא

הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול כוללות תלות באלכוהול (Dependence), צריכת אלכוהול מופרזת (Abuse) ושימוש מזיק (Harmful Use). מדובר בהפרעות שכיחות ומסכנות-חיים, המביאות לקיצור תוחלת החיים ביותר מעשור. עם זאת, את מרבית החולים הללו קשה לאבחן, מאחר שלרובם יש עבודה ומשפחה והם מופיעים עם תלונות כלליות, כמו חולשה, הפרעות שינה, חרדה, עצבות וכדומה. הן רופאים ראשוניים והן מומחים יכולים לערוך בדיקות סקר להפרעות אלו, להתחיל בהתערבויות קצרות ובמידת הצורך להפנות את החולים לטיפול אינטנסיבי יותר.

אפידמיולוגיה

הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול נפוצות בכל המדינות המפותחות, ושכיחות יותר בגברים מאשר בנשים. במדינות מתפתחות השיעורים נמוכים יותר, אם כי עדיין משמעותיים. למרות שהשכיחות נמוכה יותר במדינות הים התיכון (כמו יוון, איטליה וישראל), וגבוהה יותר במדינות צפון ומזרח אירופה (כמו רוסיה וסקנדינביה), הפרעות אלו אחראיות לחלק גדול מהפניות לטיפול רפואי כמעט בכל האוכלוסיות.

כ-80% מהגברים ו-60% מהנשים במדינות מפותחות נוהגים לשתות בשלב מסוים במהלך חייהם. בכל שנה, 50-66% מאלו ששתו אי-פעם ישתו אלכוהול. 30-50% מאלו ששתו בשנה האחרונה צפויים במהלך חייהם לפתח הפרעה אחת לפחות הקשורה באלכוהול, כמו אובדן ימי עבודה או לימודים, נהיגה תחת השפעת אלכוהול, או הפרעות ביחסים בינאישיים. הסיכון במהלך החיים להפרעה הקשורה בצריכת אלכוהול בגברים עומדת על יותר מ-20%, עם סיכון של כ-15% לצריכת אלכוהול מופרזת ו-10% לתלות באלכוהול.

רק כרבע מהחולים עם הפרעה הקשורה בצריכת אלכוהול פונים בשלב כלשהו לעזרה, כאשר נשים נוטות יותר לפנות לעזרה. רוב החולים מטופלים ע"י רופא המשפחה. האתגר מולו עומד רופא המשפחה הוא ללמוד מספיק אודות הפרעות אלו במטרה לזהות אותן, מאחר שפספוס אבחנה של הפרעה הקשורה בצריכת אלכוהול עשוי לסבך את ההערכה ואת הטיפול במחלות רפואיות ופסיכיאטריות אחרות.

אבחנה

קריטריונים לבדיקות סקר ואבחנה

על רופאים מוטלת האחריות לערוך בדיקות סקר לזיהוי הרגלי שתייה לא-בריאים (מעל 3 או 4 משקאות ביום), כאשר הם מייעצים למטופליהם בנוגע להרגלים מסוכנים אחרים, כמו עודף משקל. שתייה סטנדרטית מוגדרת כצריכת 8 גרם אתנול בבריטניה ו-10 גרם בארה"ב. DSM-IV ו-ICD-10 מתארים תלות באלכוהול כצורה החמורה יותר, המלווה בסיבוכים פיזיולוגיים קשים יותר ופגיעה באיכות החיים. תלות באלכוהול מוגדרת כבעיות חוזרות, הפוגעות בשלושה תחומי חיים, או יותר, וכ-80% מהחולים המאובחנים עם תלות באלכוהול עדיין סובלים מבעיות הקשורות בצריכת אלכוהול לאחר שנה ויותר.

שאלונים

 אעפ"י ששאלונים למילוי עצמי אינם מהווים תחליף לראיון קליני מקיף, הם יכולים לשמש כבדיקת סקר לזיהוי שתייה מופרזת והפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול. השאלון הקצר ביותר הוא שאלון CAGE – ראשי תיבות לארבע שאלות:

האם המטופל חש אי פעם צורך להפחית בשתייה (Cut down).

האם המטופל חש כעס כאשר ביקרו אותו בנוגע לצריכת אלכוהול (Annoyed).

האם המטופל חש אשם בעקבות שתיית אלכוהול (Guilty).

האם אי פעם חש צורך לשתות אלכוהול מיד לאחר שפתח את עיניו (Eye-opener).

התוצאות משתנות בין קבוצות שונות, כאשר הדיוק הרב ביותר הוא בגברים ובלבנים. לתשובות חיוביות לשתיים מבין ארבע השאלות רגישות שנעה בין 53% (בקרב שתיינים כבדים) ועד 77% באלו בעלי תלות באלכוהול, עם ספציפיות של 80% ומעלה.

בדיקות דם

בדיקות דם הן פחות רגישות משאלונים, אך עשויות לסייע בזיהוי נבדקים הצורכים כמויות אלכוהול מסוכנות. סמנים אלו לשתיה מופרזת מצביעים על צריכת אלכוהול בכמות גדולה יחסית (5 משקאות ביום, לפחות), על-בסיס קבוע (במשך 5 ימים, לפחות).

הערכים צפויים לשוב לנורמה בתוך מספר שבועות מהימנעות מאלכוהול ועשויים לשמש כמעקב אחר ההיענות לטיפול. בדיקות אלו רגישות וספציפיות יותר בגברים ובנבדקים ללא עודף-משקל, סוכרת או מעשנים.

אחד הסמנים הללו הוא GGT (Gamma-Glutamyl Transferase), כאשר רמה של 35 יחידות לליטר מעידה על הסבירות לשתיית אלכוהול מופרזת. מדובר בבדיקה זמינה, לא-יקרה ובעלת רגישות וסגוליות סביב 60% בגברים (50% בנשים). בדיקה נוספת היא CDT (Carbohydrate-Deficient Transferrin), כאשר תוצאה של 20 יחידות לליטר ומעלה מעידה על שתייה מופרזת. בדיקת תפקודי כבד להערכת רמות ALT ו-AST, עשויה לזהות צריכה מופרזת והפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול, עם רגישות בטווח 25-45% וסגוליות המגיעה ל-90%. יחס בין רמות AST ו-ALT  של 2 ומעלה, במיוחד כאשר ריכוז האנזימים הללו אינו עולה על 400 יחידות לליטר, מעלה את הסבירות לדלקת כבד על-רקע אלכוהול. לסיכום, רמת אלכוהול גבוהה מאוד בדם (35 מ"מול לליטר ומעלה) צריכה להעלות את החשד לתלות באלכוהול.

מהלך קליני

המהלך הקליני של הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול הוא צפוי, בדומה לכל מחלה או הפרעה פסיכיאטרית אחרת. עם זאת, מרבית המחקרים בנושא התמקדו בחולים ללא הפרעות פסיכיאטריות משמעותיות. לכן, נושאים אלו אינם מובנים היטב בחולים עם הפרעות פסיכיאטריות. בסה"כ, נשים הסובלות מהפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול פונות לעזרה רפואית בשלב מוקדם יותר, בהשוואה לגברים, והסיכוי שיגלו סימני אלימות או ייעצרו הוא קטן יותר. בדומה, בהשוואה לצעירים, מבוגרים עם הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול סובלים יותר מבעיות רפואיות, מגלים פחות סימני אלימות, ובעלי סיכוי קטן יותר לעבוד בעבודה קבועה. מעבר לכך, הם נוטים יותר לתלות בסמים ופשעים ושילוב ההפרעות מכונה לעיתים אלכוהוליזם מסוג 2 או B.

לרוב, גיל התחלת השתייה הוא בגיל 15 שנים (למרות שקיים הבדל בין תרבויות שונות) ובעשורים האחרונים לא חל שינוי בגיל הממוצע. אין הבדל בגילאים בין אלו שיפתחו מאוחר יותר הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול ובין אלו שלא יפתחו הפרעות אלו, אם כי שתייה קבועה מגיל צעיר מלווה בסיכוי מוגבר לבעיות בשלב מאוחר יותר. תקופת השתייה המקסימאלית היא לרוב בין הגילאים 18-22, וגם כאן אין הבדל בין אלו שיפתחו בהמשך הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול ובין האוכלוסייה הכללית. למעלה מ-60% מבני הנוער, גם אלו עם הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול, מדווחים על אירוע שכרות לפני גיל 18, וכ-30% ויתרו על ימי עבודה או לימודים לטובת שתייה, או נהגו תחת השפעת אלכוהול. תלות באלכוהול וצריכת אלכוהול מופרזת מתחילות לרוב בשנות העשרים המוקדמות.

מקרים חוזרים של שתיית אלכוהול מופרזת באדם הסובל מהפרעה הקשורה בצריכת אלכוהול, מלווים בסיכון של 40% לאירועים דיכאוניים זמניים, מחשבות וניסיונות אובדניים, וחרדה קשה ואינסומניה. עם זאת, רוב ההפרעות הללו נובעות מצריכת אלכוהול וצפויים להשתפר בתוך 2-4 שבועות של הימנעות מאלכוהול. מחלות רקע נוספות כוללות שימוש, תלות וצריכה מופרזת של סמים אסורים, במיוחד בחולים עם הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול שהתפתחו בגיל צעיר מאוד ובחולים עם אישיות אנטי-סוציאלית (כמו תלות מסוג 2 או מסוג B). עד 80% מהחולים עם תלות באלכוהול מעשנים באופן קבוע, שילוב שעשוי להקשות על הטיפול.

בדומה למחלות רבות אחרות, המהלך של הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול משתנה עם הזמן. לרוב לאחר משבר החולים יימנעו מאלכוהול, ולאחר מספר ימים עד חודשים של פיכחון, יחזרו לשתות אלכוהול בצורה מבוקרת, עם הסיכון להגדלת כמות השתייה והישנות בעיות הקשורות באלכוהול. סוגיה זו נוגעת למחלוקת באשר לשאלה אם אדם עם הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול יכול לשוב לשתיית אלכוהול מבוקרת, ללא סיבוכים בטווח הרחוק. בארה"ב, הימנעות מאלכוהול היא לרוב יעד הטיפול בתלות באלכוהול, אך באירופה נעשים מאמצים במטרה להביא לשתיה מבוקרת, או להפחית את הנזק.

ממחקרים עולה כי כ-20% מהחולים עם תלות באלכוהול יכולים לשתות אלכוהול בצורה מתונה, ללא בעיות, אך לרוב מדובר במצב זמני.

הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול מלוות בשיעורי הפוגה הנעים בין 20-30%, ללא טיפול רשמי או תוכניות לעזרה עצמית. ההפוגה קשורה לרוב עם התדרדרות במצב הבריאותי, בן/בת-זוג חדש/ה בחיים, הורות, משרה חדשה או התבגרות עם הזמן, ולאחר השגת ההפוגה, היא צפויה להישמר לאורך זמן.

בעיות מתמשכות הנוגעות לאלכוהול מעלות את שיעור מקרי התמותה המוקדמת פי 3-4. הסיבות הנפוצות ביותר לתמותה כוללות הופעה מוקדמת של מחלת לב, שבץ וממאירויות; וסיכון מוגבר לתאונות, אובדנות ושחמת כבד (למרות שכ-80% מאלו הסובלים מהפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול אינם מפתחים סיבוך זה). תמותה הקשורה באלכוהול אחראית ל-2-4% מכלל מקרי התמותה במבוגרים, כאשר השיעורים הגבוהים ביותר הם בעשור הראשון להתמכרות.

פתופיזיולוגיה

סיבות וגורמים

גורמים גנטיים אחראיים לכ-40-60% מהסיכון להפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול, ויתר הסיכון מיוחס לגורמים סביבתיים. הגורמים הסביבתיים כוללים את הזמינות של אלכוהול, הגישות כלפי שתייה והשתכרות, לחץ חברתי, רמות לחץ ודרכי התמודדות, מודלים של שתייה, וחוקים ותקנות בנושא שתיית אלכוהול.

השפעות על המוח

אלכוהול במינון נמוך מספיק להגברת הפעילות המעכבת של GABA (Gamma-Aminobutyric Acid) במוח. ההשפעות כוללות הרפיית שרירים, ישנוניות ותחושת שכרון חושים. אדפטציה של מערכות אלו מביאה להתפתחות סבילות לאלכוהול ופעילות ירודה של GABA תורמת לחרדה ולאינסומניה במהלך גמילה מאלכוהול. בנוסף, אלכוהול משפיע על פעילות גלוטמאט, שחרור אופיואידים אנדוגניים (כמו אנדורפינים), וכן משפיע על המערכת הדופמינרגית והמערכת הסרוטונרגית.

פגיעה באיברים על-רקע אלכוהול

במערכת העצבים – שכיחות תסמונת Wernicke-Korsikoff עומדת על פחות מ-1% מהחולים עם תלות באלכוהול. עם זאת, אמנזיה אנטרוגרדית קלה ("בלק-אאוט") נפוצה מאוד, וכך גם חסרים קוגניטיביים זמניים, כולל קשיים בפתרון בעיות, זיכרון ולמידה. בעיות נפוצות אחרות הקשורות בצריכת אלכוהול מופרזת כוללות החמרת דום נשימה בשינה, קשיי הירדמות, והשכמות תכופות במחצית השנייה של הלילה. כמו כן, 15% מהחולים עם תלות באלכוהול מפתחים נוירופתיה פריפרית (פולינוירופתיה אלכוהולית), המלווה בנימול, שינויי תחושה וירידה בתחושת ויברציה ומיקום, במיוחד ברגליים.

במערכת הלב וכלי דם – צריכת שלוש משקאות אלכוהוליים ביום, או יותר, מביאה לעליה בלחץ הדם וברמות LDL, ומגדילה את הסיכון לקרדיומיופתיה. צריכת אלכוהול מופרזת מלווה בהפרעות קצב חולפות.

ממאירות - הסיבה השנייה בשכיחותה לתמותה מוקדמת של חולים הסובלים מהפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול. כ-75% מהחולים עם ממאירויות של ראש וצוואר סובלים מהפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול, והפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול מכפילות את הסיכון לסרטן הושט, הרקטום והשד.

מחלות נוספות הקשורות עם צריכת אלכוהול מופרזת כוללים גסטריטיס המורגית, דלקת לבלב, ושינויים בכבד, הנעים מהסננה שומנית ועד דלקת כבד אלכוהולית ושחמת כבד. אלכוהול עלול להחמיר את המהלך של דלקת כבד נגיפית על-רקע זיהום HCV (Hepatitis C Virus), ולסבך את הטיפול באיידס. יתרה מזאת, צריכת אלכוהול מופרזת מלווה בצפיפות עצם ירודה, נטייה מוגברת לשברי ירך, ושינויים בייצור תאי דם.

בעיות נוספות כוללות תאונות דרכים קטלניות. צריכת אלכוהול מופרזת במהלך ההיריון עלולה לגרום לסיבוכים בעובר, הכוללים משקל לידה נמוך, הפלה ספונטאנית, לידה מוקדמת, תסמונת אלכוהול עוברית וטווח רחב של הפרעות בעובר (שינויים במבנה הפנים, VSD, צימוד האצבעות ופיגור שכלי).

טיפול

המאמצים לסייע לחולים לצמצם צריכת אלכוהול מופרזת לרוב מביאים לשינוי בהתנהגות, ומרבית החולים מסתדרים היטב לאחר הטיפול. כ-50-60% מהגברים והנשים עם תלות באלכוהול נמנעים מאלכוהול או מציגים שיפור משמעותי בתפקוד בשנה שלאחר הטיפול. טיפול אינטנסיבי יותר, הפרעות אלכוהול פחות חמורות, ליקוי קוגניטיבי קל, בטחון עצמי גבוה באשר לתוצאות הטיפול, ומיעוט הפרעות פסיכיאטריות, מלווים כולם בתוצאות טובות יותר. יעד הטיפול עבור מרבית הרופאים הוא הימנעות מאלכוהול, ורק מעט מעדיפים להדריך את החולים כיצד לשתות באופן מבוקר.

התערבות

שלב ההתערבות מהווה את התחלת תהליך ההחלמה. התהליך משלב את עקרונות ראיונות מוטיבציה ו/או התערבויות קצרות, במטרה לסייע לחולה להכיר במחלתו ולנקוט בצעדים לצמצום הקשיים בעתיד.

בראיונות מוטיבציה, הרופאים בוחנים את הרגלי השתייה, ומתבססים על מודל FRAMES (Feedback, Responsibility, Advice, Menu of Options, Empathy, Self-Efficacy). הם מסבירים על הסכנות (Feedback), מעודדים את החולים ליטול אחריות לשינוי (Responsibility), מייעצים (Advice) ומציעים מגוון אפשרויות (Menu of Options), שומרים על גישה אמפתית למטופל (Empathy), ותומכים ביכולת העצמית של החולה (Self-efficacy). התערבויות קצרות הן רחבות יותר, ומבוססות על מגוון כלים להדרכת המטופל בנוגע למאפייני שתייה נורמאלית, הדגשת הסכנות הכרוכות בשתייה מופרזת, הצעת דרכים לצמצום או הפסקת צריכת אלכוהול, וסיוע בזיהוי והימנעות ממצבים בהם קיימת סבירות גבוהה לצריכת אלכוהול מופרזת.

שתי הגישות נועדו להגביר את המוטיבציה של החולים לערוך שינוי ולשנות את תפיסתם בנוגע למצבם וחשיבות השינוי. יש לבחון הסתייגויות משינוי בשיחות עם החולים ולערוך את הצעדים הדרושים אותם מוכנים החולים לבצע.

סילוק רעלים (דה-טוקסיפיקציה)

כ-50% מהחולים עם הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול מפתחים תסמיני גמילה. התסמינים מתחילים כ-8 שעות לאחר ירידה משמעותית בריכוז האלכוהול בדם, עם שיא לאחר יומיים, והקלה משמעותית לאחר 4-5 ימים. הימנעות ממושכת מצריכת אלכוהול עשויה להביא לתסמונת הנותרת מספר חודשים, וכוללת חרדה קלה, אינסומניה והפרעה בתפקוד מערכת העצבים האוטונומית, עם עליה קלה בלחץ הדם, הדופק וקצב הנשימה, וכן הזעות, רעד, חרדה ואינסומניה. פחות מ-5% מהחולים עם תלות באלכוהול יפתחו פרכוס כללי במהלך הגמילה (לרוב ביום 2), או מצב בלבולי קשה (דליריום טרמנס). פרכוסים אלו דורשים טיפול ע"י מומחה, לרוב במסגרת בית חולים.

בדיקה רפואית היא מרכיב חשוב בטיפול בתסמיני גמילה. כמו כן, יש חשיבות רבה להדרכה והרגעת החולה בנוגע לאופי הזמני של התסמינים. מתן מולטי-ויטמינים, כולל טיפול פומי בתיאמין עשוי להועיל לחולים; במקרים הנדירים של תסמונת Wernicke-Korsakoff נדרש טיפול תוך-שרירי או תוך-ורידי או טיפול במינונים גבוהים יותר. הטיפול הבטוח והיעיל ביותר בתסמיני גמילה הוא באמצעות תרופות ממשפחת בנזודיאזפינים. אין תועלת נוספת עם מתן נוגדי-פרכוסים, ומדובר בטיפול יקר יותר, עם תופעות לוואי חמורות יותר. חסמי ביתא ואגוניסטים אלפא-אדרנרגיים עלולים למסך את סימני הגמילה.

ניתן להתחיל בדה-טוקסיפיקציה עם Chlordiazepoxide במינון 25 מ"ג, במתן כל 4-6 שעות, במשך יום אחד. יש להפחית את המינון במידה והחולה ישן או נח בשקט, ולהעלות את המינון ב-25-50 מ"ג במידה ומתפתח רעד קשה או הפרעה לתפקוד האוטונומי בתוך שעה ממתן מנת הטיפול. במידת הצורך, ניתן לתת מינונים גבוהים יותר של בנזודיאזפינים, בהתאם להפרעה האוטונומית.

במהלך 5-7 הימים הבאים, יש להפחית את המינון שניתן ביום הראשון בשיעור של 15-20% כל יום, או לשמור על אותו מינון במידה וחלה החמרה בתסמינים. במידה וניתנה תרופה קצרת-טווח, ממשפחת בנזודיאזפינים, אזי יש להקפיד על לוח הזמנים של הטיפול, במטרה למנוע סיכון מוגבר לפרכוסי גמילה בשל שינויים בריכוז התרופה בדם.

שיקום

יעדי השיקום של חולים עם הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול דומים ליעדים של כל מחלה כרונית עם הישנויות – שמירה על מוטיבציה גבוהה, שינוי הגישה לכיוון של החלמה, והפחתת הסיכון להישנות. צעדים קוגניטיביים-התנהגותיים עשויים לסייע לשנות את אופן המחשבה בנוגע לאלכוהול וחשיבותו בחייהם (המרכיב הקוגניטיבי); וללמוד התנהגויות חדשות במטרה להימנע או לצמצם את צריכת האלכוהול, ולמנוע הישנויות  (המרכיב ההתנהגותי).

תוכניות אלכוהוליסטים אנונימיים מציעות תמיכה, שמות דגש על השינוי בגישות ובהתנהגות, מסייעות בבניה מחדש של החיים ללא אלכוהול, ומצמצמות את הצורך בטיפול יקר יותר. הוכח כי אימוץ תוכנית 12 - שלבים מעלה את הסיכויים לתוצאות טובות.

ניתן להציע שיקום במסגרת קבוצות בהן מעודדים את המשתתפים לספר על בעיותיהם, תוך התייחסות לאופן בו אלכוהול מסייע להם להתמודד עם הקשיים, למצוא חברים תומכים, לשפר את מערכות היחסים שלהם, להתמודד עם הלחץ, לנצל היטב את הזמן הפנוי שלהם ואת הזמן בעבודה, ולמנוע הישנויות. אעפ"י ששיקום ללא-אשפוז מצליח לעיתים קרובות, התוצאות העדיפות בעקבות טיפול אינטנסיבי יותר מעידות כי חלק מהחולים נזקקים לטיפול באשפוז או במוסד מתאים.

טיפול תרופתי

למרות שרופאים רבים מאמינים כי טיפול תרופתי מסייע במצבים אלו, עיקר הטיפול נשען על ראיונות מוטיבציה, התערבויות קצרות, וטיפול קוגניטיבי התנהגותי.

Naltrexone משמש לטיפול בארה"ב, אך אינו מאושר לשימוש בבריטניה. האנטגוניסט לאופיואידים עשוי להקל על הכמיהה ותחושת התגמול או הנאה בעקבות שתייה. ממחקרים עולה כי הטיפול מאריך את תקופת הזמן עד להישנות או מפחית את צריכת אלכוהול. ניתן לתת את הטיפול במתן תוך-שרירי, במינון של 380 מ"ג פעם בחודש, המשפר את ההיענות ומלווה בתוצאות מבטיחות. תופעות הלוואי של הטיפול כוללות עליה בתפקודי כבד, הפרעה לטיפול במשככי כאבים והשפעה על מצב הרוח.

Acamprosate מאריך את הזמן עד להישנות, מפחית את מספר המשקאות האלכוהוליים, או מסייע לשמירה על הימנעות מאלכוהול, עם שיעורי הצלחה דומים ל-Naltrexone. תופעות הלוואי כוללות הפרעות במערכת העיכול ושלשולים, שלעיתים רחוקות מובילות להפסקת הטיפול. ייתכן כי שילוב Naltrexone ו-Acamprosate מעט עדיף יותר מכל תרופה לבד, אך קיימת מחלוקת בנושא.

מחקרים מוקדמים הצביעו על הפחתת צריכת אלכוהול בעקבות טיפול ב-Topiramate, אך הטיפול מלווה בשיעור תופעות הלוואי גבוה.

מסקנות וסיכום:

הקריטריונים לתלות באלכוהול הם מהימנים, החולים צפויים לתחלואה ותמותה משמעותיים, ויש אמצעים לזיהוי הרגלי שתייה לא-בריאים או הפרעות הקשורות בצריכת אלכוהול, ואפשרויות טיפול מתאימות. הטיפול כולל ראיונות מוטיבציה, התערבויות קצרות לעודד התנהגויות בריאות, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, וטיפול תרופתי מושכל. 

LANCET , גיליון 373

למאמר